השליטה של זמרים ישראלים שיוצרים באנגלית כבר מזמן הפכה להיות סטנדרט.
תסתכלו שנייה על ההצלחה חסרת התקדים של אסף אבידן (אלבומי זהב בישראל!), אפשר להבין כנראה שלצד הז'אנר הים תיכוני, עמוק מתחת לפני השטח הגלגלצ"י ושל ערוץ 24, חיה ונושמת לה תעשייה ישראלית שיוצרת באנגלית.
גבע אלון לגמרי לוקח חלק בתעשייה הזו, הסינגר סוגרייטר שכבר ממזמן הפך לכוכב רוק מוציא את אלבומו השלישי, לא פחות.
ב'Get Closer' גבע אלון מתקרב אל היעד שלו: להיות זמר אמריקאי. הניחוח באלבומו החדש נמצא רחוק רחוק מהמזרח התיכון.
אם אלבומו הראשון 'Days Of Hunger' היה אקוסטי לחלוטין, ובשני רוקיסטי ובועט, באלבומו החדש אלון מנסה לשלב בין הטוב של שני העולמות. ובכל זאת יש כל כך הרבה ישראלים ששרים ויוצרים באינגליש, עם זאת אלון מצליח להתבדל בשאר בעיקר בזכות הפקה יוקרתית (על אף שמדובר ביוצר שוליים, כביכול), וכן יכולותיו כזמר מבצע.
אם מבקרים את אלון בצורה השוואתית, אז בסך הכל הוא לא ממש יוצא מ"הקומפורט זון" שלו, הוא מגיש באלבומו השלישי את אותו פולק אמריקאי מדושן, כלומר, מי שאהב אותו באלבומים הקודמים לא יתאכזב מהחדש.
שימו לב לסולו הגיטרה החשמלית ב-'Come Race Me', וגם ללחן וההפקה היוצאים מגדר הרגיל בשירים כמו 'The Wind Whispers' ו'I Can See Stars', ועד לשיר הכי מוצלח בדיסק 'The Folks Back Home', שהוא יצירת רוק מופתית של 6 וחצי דקות.
את ההשראה לשירים-מסע בעיירות אמריקאיות קטנות ניתן לחוש לאורך כל הדיסק, בין השמש החמה על גדות המיסיסיפי ועד למועדונים האפלים של העיר ניו יורק, אלון עושה את זה באמריקנה מדוברת.
בסיפוק הסחורה גבע אלון אכן מספק, בתור אחד שרוכב על ז'אנר יחסית שחוק בסצינת המוסיקה הוא עושה את זה בצורה מושלמת. הכתיבה והלחנים שלו וגם הביצוע משתלבים יחד בצורה מושלמת וממצבים את אלון כאחד היוצרים הטובים שפועלים כאן בשנים האחרונות.
אבל בלי לשים לב הוא עושה את זה בענק מחוץ לישראל, ממלא הופעות בארה"ב ואירופה ומחזיר הביתה כבוד גדול.
בסך הכל דיסק מעולה, גבע אלון במיטבו, עם זאת, באותה נשימה, כדאי לגבע אלון לחקור מקומות קצת יותר רחוקים באלבומו הרביעי, שחלילה לא יתעייף.
(נדב שטריימר, "הסקיצה פלוס" - www.skplus.co.il)