לפני הכל, גילוי נאות: אני אוהב את פורטיסהד. מאוד. מאוד מאוד.
חיכיתי וציפיתי לאלבום הזה כנצח או שניים, ומכיוון שקטנותי מלהתייחס ולגבש דעה על פורטיסהד אחרי האזנות בודדות, כל מה שכתוב כאן יהיה בעיקר ברמה הדסקריפטיבית, ולא הרגשית, אבל גם ברמה הזאת יש דברים מעניינים לדוש בהם.
מבחינה אבולוציונית, הסולידריות הבריסטולית נשמרת: כמו מאסיב אטאק בשעתם (Mezzanine), גם האלבום השלישי של פורטיסהד הולך לכיוון גולמי, אפל ומורכב מקודמיו. לא עוד ביצה ערפילית בליל ירח מלא כמעט-רומנטי, אלא טירות אפלות על הרים קודרים. האווירה שהייתה תמיד קודרת הפכה ממכושפת למסוייטת.
זה אלבום שונה ונבדל לגמרי מהשניים הראשונים, ומהרבה בחינות הוא אלגנטי פחות, הרבה יותר raw, וצריך להתאמץ יותר מתמיד כדי למצוא את המלודיות.
כעקרון, אני שמח. אפשר להגיד מה שרוצים על האלבום הזה, אבל אי אפשר לומר שפורטיסהד נשארו במקום או עשו עוד מאותו הדבר. שלא כמו אלבומים מצופים אחרים (שמעתי מישהו אומר "Hail To The Thief"?), אין לך את ההרגשה המוזרה ששמעת את כל זה כבר איפשהו בעבר.
השינוי העיקרי והמורגש ביותר הוא ברובד הצלילי, והביטוי המרכזי לכך הוא שהעושר הצלילי הטריידמארקי השתנה והצטמצם במידה ניכרת לעומת שכבות הסאונד הסבוכות והמתוחכמות של שני האלבומים הראשונים.
זה בא לידי ביטוי בצורה החדה והפשוטה ביותר בעובדה שאני פשוט מצליח לזהות יותר מדיי כלים, בעוד שעד עכשיו לא לגמרי סיימתי לפענח מכמה ואיזה כלים מורכב הריף המרכזי ב-Sour Times למשל. הכלים והצלילים שהם מפיקים מסונתזים ומפולטרים (מפילטר, כן?) הרבה פחות, וזה משנה במידה רבה את ההגשה של האלבום (לטוב? לרע? עוד לא ברור).
מה שכן ברור זה שהאבידה הגדולה והמורגשת ביותר היא חסרונו המשווע של הסקרצ'ינג המפורסם והכה-מזוהה (Wandering Stars, Cowboys, Only You ועוד רבים וטובים) שלא מופיע באלבום אפילו פעם אחת!!!
הרבה צלילים באלבום מזכירים ומתכתבים עם הצלילים האפוקליפטיים ומבשרי הרעות של סרטיי האימה ההיצ'קוקיים ו"מלחמת העולמות" (סינטיסייזרים גבוהים וחורקים), דימוי שמשתקף היטב גם בתמונה שמעטרת את החוברת הפנימית של האלבום. התוצאה משווה לשירים רבים טקסטורה קצת מאיימת, ומאלצת את המאזין להיות ממש מעורב בהאזנה, ולא "להסתפק" בלהריץ את השירים על יד האוזן. עניין נוסף הוא הסאונד, שבאופן מוזר פחות מבריק וצלול מהעבר. היות וג'ף בארוז הוא מפיק מחונן וקשה להאמין שמעד פה ברמה המקצועית, הגיוני שהסאונד משמש כלי ביטוי נוסף לאמירה האומנותית הקודרת והמחוספסת.
שוני מורגש נוסף הוא במבנה וסגנון השירים. המלודיות קוהרנטיות פחות ומורכבות הרבה יותר. למעט שיר אחד (Magic Doors) קשה למצוא שירים בעלי מלודיה מינורית רהוטה וקלה לעיכול נוסח Undenied. לא עוד מלודיה חלקה ויפה שמגובה בצלילים מורכבים. אם כבר אז ההיפך.
מבחינה סגנונית, החבר'ה זנחו (באופן יחסי) את הבלוז, ובמקומו קיבלנו – מי היה מאמין - אלמנטים של רוק (!) בכמה מהשירים. כמובן שבהתאם למסורת, זה לא מתקרב אפילו להיות סטנדרטי, אבל זה ללא ספק מתרחק מהבלוז/הפולק/הטריפ הופ הקלאסי לכיוון ולהשפעה גוברת של רוק אלקטרוני - גם בשירה וגם במבנה.
אי אפשר בלי קצת התייחסות לתחושות לגבי השירים. בלי קשר לשאלה איך פורטיסהד צולחים את המיני-מטמורפאזה הזו - רוב השירים בהחלט מספקים את הסחורה עבור הפורטיסהדרים: Plastic, Small, The Rip, We Carry On, Magic Doors - כולם בהחלט ראויים להיקרא שירים של פורטיסהד.
אמנם הטריידמארק פחות מובהק בהאזנות ראשונות, אבל יש פה בהחלט אי-קפיאה-על-השמרים. המקצבים מורכבים, הצלילים לא-מוכרים ברובם, והאווירה הכללית שונה.
אלה העובדות, לגביי הפרשנות שלהן, צריך עוד זמן.
פורטיסהד ללא ספק המציאו את עצמם מחדש, איך זה יעבוד - זו כבר שאלה אחרת...
(נכתב ע"י: עמרי חג'ג')

רשימת השירים:
1. Silence
2. Hunter
3. Nylon Smile
4. The Rip
5. Plastic
6. We Carry On
7. Deep Water
8. Machine Gun
9. Small
10. Magic Doors
11. Threads