 |
עוד באתר |
!מידע לדוא"ל שלכם 
|
|
|
|
|
מבזקים אחרונים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ביקורות/תגובות גולשים
|
|
|
|
 The Empyrean - John Frusciante
|
|
|
|
חזרה לדף אלבום
|
|
|
|
|
|
שם : dudinka
|
ציון שנתן הגולש: 
|
|
תאריך : 08/07/2009
|
|
Fan-boys & girls אנא הירגעו, הבחור כישרוני, נכון, אבל עדיין מדובר בסולואי גיטרות חופרים, לא מספיק מרגש, מקורי, או מעניין.
|
|
|
|
|
שם : הארי
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 14/03/2009
|
|
אלבום יפה שלו. יצירות יפות שפשוט מהנה לשמוע ברצף. אדון פרושיאנטה מציג פה צד קצת גוספלי שמתבטא בכמה שירים למשל ב-one more of me שהוא משנה את קולו לעמוק ועבה יותר וגם ב-enough of me אופטימיות שאמנם היא קצת ילדותית אבל יפה ביותר. בסה''כ זה אלבום שלא עוקף חומרים מעולים קודמים שלו, ע''ע shadows collide with people ו-to record only water for ten days אבל עושה יופי של כיף לשנת 2009.
|
|
|
|
|
שם : מג'בניק 21
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 07/03/2009
|
|
אכן, מופתי וצנוע. תהרגו אותי, אבל רק השנה בכלל גיליתי שלגיטריסט המעולה של רד הוט צ'ילי פפרס, ג'ון פרושיאנטה, יש חומרים משלו- אלבומי סולו, והרבה. סחף מוזיקלי נעים בהחלט!
|
|
|
|
|
שם : מיקי לוי
|
|
|
|
תאריך : 05/03/2009
|
|
אני לא אתייחס לכל האלבום כי לא שמעתי אותו מספיק פעמים כדי לחוות דעה מנומקת. כל יצירה של פרושיאנטה היא מבורכת, אם היא מקושקשת (והיו לו כאלה) או מגובשת (היו לו גם כאלה), מסחרית ("רד הוט") או לא, עם להקה ("מארס וולטה") או סולו. שני שירים שצדו את אוזניי, איך לא: שיר הפתיחה הארוך והמהפנט אה-לא הסולואים העצלים והארוכים של ניל יאנג, שנותן את הטון לאלבום כולו. והשיר השני - song to the siren, שבמקורו נכתב ע"י טים באקלי, אך תהילתו באה לו מהביצוע המצמרר של this mortal coil. הביצוע של פרושיאנטה בינוני, לא חודר מתחת לעור כמו של ההרכב ההוא ולמרות שהשיר מרגש - פרושיאנטה מחוויר קצת לעומת אותה גרסה. אני לא יודע אם אפשר להקיש משהו על האלבום כולו, כי כמו שאמרתי קודם - לא התעמקתי בו מספיק, אבל לו רק בגלל זה - האלבום לא עושה רושם של יצירת מופת. ראוי ומרתק - כן, אבל, לטעמי, נראה כאילו דיי בסופרלטיבים האלה.
|
|
|
|
|
שם :
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 24/02/2009
|
|
רק לפני כמה שנים גיליתי שג'ון פרושיאנטה הוא יותר מהגיטריסט של הרד הוט צ'ילי פפרס, והוא הוציא חומר בתור אמן סולו. לא טרחתי להקשיב לאלבומים שלו, מאחר ואף פעם לא התחברתי לחומר של הלהקה שלו. עד עכשיו. לפני כמה ימים חברה שלי הכריזה שהיא מאוהבת בלא אחר מפרושיאנטה והאלבום החדש שלו, אז החלטתי לתת לו סיכוי. הקשבנו לאלבום ולא יכולתי שלא ליפול בקסמיו. האלבום, שהוא בעצם סיפור, מתחיל עם פרולוג עמוק במיוחד, כשפרושיאנטה מכניס אותנו לאווירה עם הגיטרה והניגון המיוחד שלו. השיר השני, שהוא חידוש של שיר של טים באקלי, מה שתפס אותי בשמיעה הראשונה, וגרם לי לרכוש את האלבום הזה, מכניס את המאזין לתוך בועה של מלנכוליה יפהפהיה. כך ממשיכים השירים ומספרים את הסיפור של האמן הבודד וחסר ההשראה שחווה סוג של התאבדות, נולד מחדש, ומבין שהרגשות שלו יביאו אותו לשיא היצירתיות שלו. המוזיקה שפרושיאנטה יצר מזכירה, כמו שאחרים טענו פה, עלייה לגן עדן. הוא באמת הצליח להעביר את ההרגשה של שמיימיות, בדיוק כמו השם של האלבום. קולו נשמע מסונכרן עם הגיטרה שלו, ושני הגורמים ביחד מעבירים תחושה של כאב, בדידות ורגש לא יאומן. יצירות אומנות מופתיות כאלה לא יוצאות באופן שכיח, ורק חלקן באמת נותנות השראה ומצליחות להגיע לליבו של המאזין. אני ממליצה לכל אחד להקשיב לאלבום הזה, הוא לא קל, הוא לא קליט, אבל הוא יפה בצורה יוצאת דופן.
|
|
|
|
|
שם : פלפל אדום לשעבר
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 20/02/2009
|
|
אין לי מה להוסיף אנשים, פשוט יצירת מופת
|
|
|
|
|
שם : אריק פ. (ביקורת סופית)
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 17/02/2009
|
|
Empyrean הוא המקום הגבוה ביותר בגן עדן ולשם בדיוק מכוון פראשיאנטה. כל תו, כל צליל, כל רצועה באלבום הזה מוליכה אותנו היישר אל פסגת גן העדן של המוזיקה.
זהו אלבומו העשירי של האומן המבריק הזה . כמעט כל מה שהוציא משנת אלפיים עד היום הוא מצויין, אך זוהי ככל הנראה היצירה המורכבת, המרשימה והטובה ביותר שלו. דיסק שהופך לקלאסיקה כבר משמיעה ראשונה.
|
|
|
|
|
שם : נועה(ממשיכה את הביקורת)
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 12/02/2009
|
|
ג'ון פרושיאנטי כותב לאנשים עצובים. אבל כאלו שמקווים לגעת בשמחה יום אחד. כאלו שמצליחים לגעת בשמחה לרגעים בודדים ואז חוזרים לברירת המחדל של עצב קיומי. שימו לב,עצב- לא דיכאון. עושה לי הרושם שאנשים ששמחים כברירת מחדל לא יצליחו להתחבר למעמקי המוסיקה של פרושיאנטי. ולא מתוך בורות,אלא כי היא פשוט לא תפרוט להם על מיתרי הרגש.
ככל שאני מאזינה לאלבום הזה יותר ויותר אני מגלה את הגאונות שלו. הוא לא מחדש הרבה מבחינה מלודית/הרמונית(ויש הרבה חזרות על שטאנצים מאלבומים קודמים שלו וגם משירים של ה"פפרס" שכתב) אבל הוא מביא את ההפקה לכדי מופתיות.
מהקשבה(ולא קריאת הטקסטים) למילות השירים אפשר להתרשם שפרושיאנטי עובר וואחד תהליך עם הויפאסנה שהוא מתרגל. זה לפעמים נשמע קצת כמו "ג'ון מקריא טקסטים של קרישנמורטי" :) ושוב,זה לא מצליח לעבור את גבול הטעם הטוב. כי ברגע שהגיטרה שלו מייללת שוכחים מחדש את כל מה ששמענו עד עכשיו.
אני לא יודעת מה עוד מצפה לנו בשנת 2009 מבחינה מוסיקלית אבל זה אחד האלבומים הכי טובים ששמעתי כבר תקופה ארוכה מאד. אלבום עם עומק ומצד שני,נגיש מאד ולא דורש 6 שמיעות חוזרות כדי להתאהב בו.
|
|
|
|
|
שם : נמרוד
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 11/02/2009
|
|
מה שעושה לי טוב, זה שיש היום אמנים שעושים כזאת מוסיקה
|
|
|
|
|
שם :
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 10/02/2009
|
|
ואווו!!! צעקות של אושר יוצאת מליבי , לרקע צעקות הכאב של ג'ון ...כמה שהבחור הזה גאון בעיניי, וכל דבר מבחנתי שלו הוא יצירת מופת , אבל הפעם לדעתי מדובר בדבר גדול הרבה יותר מזה!
אלבום כזה ראוי לעמוד לצד קלאסיקות כמו "אינטו דה קורט ..." של הקרימסון ו "החומה" של פינק פלויד בלי להתבייש בכלל.
יש פה הכל , מהג'ון הקטן והאישי , עד לתזמורת גדולה מלאה קולות ריקה שמיימיים. מקצבים משוגעים , צלילים שצבועים בפסיכדליה חריפה , רוק מתקדם , רוק קלאסי , רוק הכי אלטרנטיבי שיש. אין מילים אמתיות להסביר את התחושה.
מי שלוקה במחלת ה"פורצ'אנטה" יכול כנראה להבין את התחושה הזאת אולי, זו שעוברת בגוף כשהוא מתחיל לשיר , ואת התחושה השניה כשהוא מפסיק לשיר ואתה יודע שהגיטרה הולכת לנסר אותך במקומו.
אין מספיק כוכבים בשמיים כדי לתת לאלבום הזה את התמורה האמתית שלו , ואת התודה הגדולה לג'ון על אלבום מדהים שכזה, אז בטח שחמישה לא יספיקו.
ומי יודע אולי זה הראשון מתוך שישה שנקבל השנה ? !
מה שבטוח שתמיד יש למה לצפות מהבחור
ותמיד הוא יעלה על כל הציפיות...
אין ספור כוכבים לאלבום השנה של 2009!
|
|
|
|
|
שם : יקיר שמשון
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 09/02/2009
|
|
פרושיאנטה מצליח להדהים אותי כל פעם מחדש: כל כך המון כישרון רגש וגיאונות באדם אחד
|
|
|
|
|
שם : אמלי קוקל
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 08/02/2009
|
|
איזה דיסק! מילים לא יתארו אותו. פרושיאנטה שכלל את התבניות הקבועות שלו(מלודיות,הרמוניות,מקצבים) והפך אותן ליצירת מופת. ממליצה.
|
|
|
|
|
שם : SAY HELLO 2 HEAVEN
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 06/02/2009
|
|
אלוהי הגיטרה בא אל ג'ון פראשיאנטה והעניק לו במתנה את השיר "BEFORE THE BEGINING". אין הסבר אחר לעצם קיום הרצועה הזו. גאונות צרופה ששמורה לגדולים ביותר.
|
|
|
|
|
שם : נועה
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 06/02/2009
|
|
הלוואי ובני נוער היו מתחנכים על ברכיו המוסיקליות של פרושיאנטה(ולא רק *רוצות* לשבת על ברכיו...). הבנאדם קורע את הלב עם הצלילים שהוא מפיק מהגיטרה שלו ועם המילים שרק ג'אנקי שחזר מ"שם" מסוגל לכתוב. גם דיסקים חלשים שלו הם יצירות מופת.
אבל היי, מי שמעדיף את sex is on fire שיתבשם לו בשם הבינוניות.
אני לא יודעת מתי ידרגו שוב את רשימת הגיטריסטים המובילים בעולם, בדירוג שלי ג'ון פרושיאנטה נמצא בחמשת הגדולים.
|
|
|
|
|
שם : אריק פ.
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 04/02/2009
|
|
before the begining הוא כנראה החותמת הסופית להיותו של ג'ון אחד הגיטרסטים הייחודים והמעולים אי פעם. יצירה אינסטורמנטלית של 9 דקות אשר מראה מה ניתן לעשות רק עם גיטרה, תופים ומסה של רגש וכישרון. איזו פתיחה אדירה.
קשה לי עדיין לקבוע נחרצות באשר לכמה האלבום הזה טוב אך ללא ספק מדובר באחד הגדולים שלו וככל הנראה המגוון שבהם.
|
|
|
|
|
שם : קלאוס
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 04/02/2009
|
|
LOL הלוואי וכל בני הנוער היו שומעים פרושיאנטה... אם ההגדרה שלך לחלש ביותר היא " מרתק, עשיר מבחינה מלודית ולירית וכמובן מצוייד בזרמים בלתי ניתנים לצעירה של רגש מהסוג הכנה והאמיתי ביותר" אז קלעת בול.. אם לא אז ממש לא. פרושינאטה הוא אמן יחיד מסוגו, שעושה מוזיקה שבאה מהלב וסוחפת את המאזין למקומות רחוקים מאוד. האלבום הזה, שהגיע לאחר פרוייקט ה"אלבום-בכל-דקה" (שהיה מבורך, כן ירבו), שונה מאוד מהחומרים הקודמים של פ', פה הוא יצר אלבום קונספט בו כל טראק מתחבר בצורה מושלמת לכדי סיפור על לידה, מוות ובריאה מחדש. יש שיאמרו שמדובר בפסיכולוגיה בגרוש, יש שיאמרו שיש לזה עומק.. זה לא באמת משנה, כי מבחינה אינסטרומנטלית האלבום מפוצץ את המוח, וזה דבר טוב... כל טראק הוא הפתעה, הסולואי גיטרה לא מפחות ממעולים ופ' מפגים יכולות קוליות מרשימות. מומלץ.
ודרך אגב, הבס בדארק לייט לא מנוגן ע"י פלי אלא ע"י ג'ון, תבדוק בקרדיטים. פלי מנגן גיטרה באלבום ב2 שירים, כמו כן גם ג'וני מאר האגדי.
|
|
|
|
|
שם : ישראל
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 04/02/2009
|
|
עוד דיסק לבני נוער שחשבו שעלו על משהו איכותי חלש ביותר
|
|
|
|
|
שם : ערן
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 29/01/2009
|
|
אלבום ממכר. בעיני הטוב והבשל ביותר שלו, גם מבחינה טקסטואלית וגם מבחינה מוזיקלית. שימו לב לקטע הבס המופלא של הפישפש ב Dark/Light. ואכן, שיר הבונוס השני, Ah Yom, שמופיע רק בגרסה היפנית, הוא סיבה מספיק טובה לשים יד על עותק כזה.
|
|
|
|
|
שם : frufan
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 28/01/2009
|
|
שמעתי את האלבום ביוטיוב והוא מעולה! בקשה תביאו את הגרסה היפנית עם 2 שירים בונוס! אין לי סבלנות לחכות לזה! ג'ון הוא אומן מוזיקאי ויוצר אמיתי בעיניי!
|
|
|
|
|
שם : ניקי
|
|
ציון שנתן הגולש:
|
|
תאריך : 16/01/2009
|
|
שוחרר כבר שיר אחד להאזנה בכל מיני מקומות.
אם אתם באמת טובים תביאו לארץ את המהדורה היפנית שכולל עוד שתי רצועות שלאחת מהן קוראים או יום (Oh Yom) שזה כמובן תרגום מעברית...
|
|
|
|
|
שם : איפי
|
|
|
|
תאריך : 15/01/2009
|
|
יוו.. אין לי סבלנות!
אגב, לג'ון יש בלוג חדש והוא כותב שם על האלבום החדש. אולי יהיו שם גם טעימות בקרוב? johnfrusciante.com
|
|
|
|
|
|
|
|
חזרה לדף אלבום
|
|
|
|
|
|
כתוב ביקורת
